מי כשר לכתוב סת״ם?

לפי הגמרא, הרמב״ם והשולחן ערוך, כשר לכתוב ספר תורה, תפילין ומזוזות מי שמחויב במצוות הנחת תפילין ומאמין בה. על בסיס זה מונים המקורות כמי שאינם כשרים לכתיבה: עבד, אישה, קטן, גוי, כותי, מומר לעבודה זרה ומוסר. מעבר לכך, ההלכה דורשת שהסופר יהיה בקיא בהלכות הכתיבה וירא שמים.

בקצרה

• הכלל: ״כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה אינו בכתיבה״.
• הרשימה מופיעה בגמרא (גיטין מ״ה ע״ב), ברמב״ם ובשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ל״ט).
• מי שפסול לכתוב, פסול גם בשאר מעשי ההכנה שבגוף התפילין.
• עיבוד הקלף נידון בנפרד ואינו כפוף לאותה רשימה.
• בפועל, שאלו את המוכר מי כתב, וקנו ממי שבקיא ונאמן.

הכלל שבמקורות

בגמרא (גיטין מ״ה ע״ב) מובאת ברייתא: ספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבם מין, מוסר, גוי, עבד, אישה, קטן, כותי וישראל משומד, פסולים. הטעם נלמד מסמיכות הפסוקים בפרשת שמע: ״וקשרתם״ ו״וכתבתם״. מכאן: כל שישנו בקשירה, ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה, אינו בכתיבה. כלומר, לפי המקורות, הכשרות לכתוב סת״ם קשורה לחיוב במצוות התפילין עצמה.

הרמב״ם מביא את ההלכה ומנסח את הטעם כך: מי שמוזהר על הקשירה ומאמין בה, הוא שכותב (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א׳, הלכה י״ג).

הרשימה בשולחן ערוך

בשולחן ערוך נפסק שתפילין שכתבן עבד, אישה, קטן אפילו אם הגיע לגיל חינוך, כותי, מומר לעבודה זרה או מוסר, פסולות, ״משום דכתיב וקשרתם וכתבתם, כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה אינו בכתיבה״ (אורח חיים, סימן ל״ט, סעיף א׳). בחלק מן הדפוסים מופיע ברשימה גם גוי, והמשנה ברורה מעיר שגוי פסול בכל מקרה, משום שאינו כותב לשמה (שם, ס״ק ה׳). עוד הוא מוסיף שהוא הדין בספר תורה ובמזוזה (ס״ק א׳).

בהלכות ספר תורה מופיעה רשימה דומה (יורה דעה, סימן רפ״א, סעיפים א׳–ג׳), ובסעיף ד׳ נוסף שיש פוסלים גם ספר תורה שכתבו ממזר.

פרטים שהמשנה ברורה מוסיף

• קטן: הכוונה למי שאינו גדול לפי ההלכה, כלומר בן שלוש־עשרה שהביא סימני בגרות. המשנה ברורה מעיר על סופרים שמניחים לנערים לכתוב בלי לברר זאת (ס״ק ג׳).
• עמידה על גביו אינה מועילה: בכל אלה, גם אם אדם כשר עומד לידו ומשגיח שיכתוב לשמה, הכתיבה פסולה (ס״ק ח׳).
• מומר: המשנה ברורה מפרט מקרים שונים ומבחין בין מה שפסול בדיעבד לבין מה שיש להחמיר בו לכתחילה (ס״ק ו׳).

שלבים שאינם ״כתיבה״

השולחן ערוך קובע שמי שפסול לכתוב, פסול גם ב״כל תיקון עשייתן״ (סימן ל״ט, סעיף ב׳). המשנה ברורה מפרש שהכוונה למעשים בגוף התפילין, כמו חיפוי הבתים, תפירתם, עשיית השי״ן או הגהת אות שמכשירה את הכתב. לעומת זאת, עיבוד הקלף אינו בכלל זה, ואפשר שייעשה גם בידי מי שאינו כשר לכתוב, בתנאים שנפסקו לגבי עיבוד לשמה (משנה ברורה, שם, ס״ק י׳). בעיבוד בידי גוי יש מחלוקת ראשונים: לדעת הרמב״ם הוא פסול, ולדעת הרא״ש כשר כשישראל עומד על גביו ומסייעו, והרמ״א כותב שכך נוהגים (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף ט׳).

לא די בכשרות האדם

גם סופר שכשר לכתיבה צריך ידע ומיומנות. השולחן ערוך כותב שאין לוקחים תפילין אלא ״מן המומחה שבקי בחסירות ויתרות״ (סימן ל״ט, סעיף ח׳), ושהעוסק בכתיבת תפילין צריך להיות ״מאד ירא שמים וחרד לדבר השם״ (סימן ל״ב, סעיף כ׳). עוד נפסק שאינו רשאי לכתוב אלא אם הוא יודע לקרוא (שם, סעיף ל׳).

מה זה אומר לקונה

את זהות הכותב אי אפשר לראות על הקלף. לכן השאלה ״מי כתב?״ היא מן החשובות ביותר בקניית סת״ם. בקשו לדעת את שם הסופר, ובשאלה מעשית על פריט מסוים פנו לרב.