מה פירוש ״לשמה״ בכתיבת סת״ם?

לשמה פירושו שהמלאכה נעשית לשם קדושת הפריט — לשם ספר תורה, תפילין או מזוזה — ולא כמלאכה סתמית. הדרישה חלה בשלושה שלבים: עיבוד הקלף, תחילת הכתיבה, וכתיבת כל אחד מן השמות שאינם נמחקים. אם חסרה כוונה זו במקום שבו היא נדרשת, הסת״ם פסול, גם אם האותיות מושלמות.

בקצרה

• לשמה = לשם קדושת הפריט שנכתב.
• הקלף לתפילין ולספר תורה מעובד לשמה.
• בתחילת הכתיבה הסופר אומר שהוא כותב לשם קדושת הפריט.
• לפני כל אזכרה הוא מכוון לקדושת השם; בלי זה — פסול.
• אי אפשר לראות ״לשמה״ על הקלף, ולכן הכול תלוי באמינות.

עיבוד הקלף לשמה

הקלף, כלומר העור המעובד שעליו כותבים, צריך להיות ״מעובד לשמו״. נפסק בשולחן ערוך שטוב שהמעבד יאמר בפיו בתחילת העיבוד שהוא מעבד לשם תפילין או לשם ספר תורה, ושעור שעובד לשם מזוזה פסול לתפילין (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף ח׳). לגבי ספר תורה נפסק שהמעבד אומר ״עורות אלו אני מעבד לשם ספר תורה״ כשהוא מכניס אותם לסיד (יורה דעה, סימן רע״א, סעיף א׳).

המזוזה שונה

הרמב״ם כותב ש״מזוזה אינה צריכה העבדה לשמה״ (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א׳, הלכה י״א). השולחן ערוך פוסק שהמזוזה צריכה עיבוד לשמה לכתחילה, אבל מי שאם ימתין לקלף כזה יתבטל מן המצווה, יכתוב על עור מעובד שאינו לשמה ויקבע מזוזה מיד, ובינתיים יחפש קלף מעובד לשמה (יורה דעה, סימן רפ״ח, סעיף ה׳).

כתיבה לשמה

לפני שהסופר מתחיל לכתוב, הוא אומר בפיו שהוא כותב לשם קדושת הפריט. בתפילין: ״אני כותב לשם קדושת תפילין״ (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף י״ט). בספר תורה האמירה בתחילת הכתיבה מספיקה לכל הספר (יורה דעה, סימן רע״ד, סעיף א׳).

האזכרות: שלב מיוחד

אזכרות הן המקומות שבהם כתוב אחד מן השמות שאינם נמחקים, כלומר שמות הקודש שאסור למחוק. על כל אזכרה נדרשת כוונה נפרדת:

• בתפילין, בכל פעם שהסופר כותב אזכרה, ״צריך לומר שכותבה לשם קדושת השם״ (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף י״ט).
• הרמ״א מביא שיש אומרים שמספיק לחשוב זאת, אם אמר בפיו בתחילת הכתיבה. עוד הוא כותב שסופר שמתנמנם לא יכתוב, כי אז אינו כותב בכוונה.
• בספר תורה, גם אחרי האמירה בתחילת הספר, צריך לכוון בכל שם, ״ואם לא עשה כן פסול״ (יורה דעה, סימן רע״ו, סעיף ב׳).
• בזמן כתיבת השם הסופר אינו מפסיק, ״אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו״ (שם, סעיף ג׳).

הרמב״ם כותב שספר תורה, תפילין או מזוזה שנכתבה בהם אזכרה שלא לשמה — פסולים (פרק א׳, הלכה ט״ו). ואת השם עצמו אסור למחוק (יורה דעה, סימן רע״ו, סעיף ט׳). לכן אי אפשר לתקן טעות כזו על ידי מחיקה וכתיבה מחדש של השם.

למה זו שאלה של אמון

את הכוונה אי אפשר לראות. מגיה, כלומר מי שבודק את הכתב אחרי הסופר, וגם בדיקת מחשב, בודקים את האותיות, לא את המחשבה שבה נכתבו.

לרמב״ם יש הלכה מעניינת בעניין הזה (פרק א׳, הלכה י״ח). סופר שאומר אחרי המסירה שלא כתב את האזכרות לשמן — אינו נאמן לפסול את הפריט, כי ייתכן שרוצה רק להזיק לקונה, אבל הוא מפסיד את שכרו. לעומת זאת, אם אמר שהעורות לא עובדו לשמן, הוא נאמן גם לפסול, משום שבכך הוא מפסיד את כל שכרו.

לכן, כשמזמינים סת״ם, חשוב לדעת מי הסופר ומאיפה הקלף. ראו שאלות לשאול סופר לפני הזמנה.