מאיזה עור עושים קלף לסת״ם?

קלף לסת״ם עושים מעור של בהמה, חיה או עוף טהורים, כלומר ממינים שמותר לאכול, ואפילו אם בעל החיים מת בלי שחיטה או שהיה טריפה. עור של בעל חיים ממין טמא פסול לכתיבה, וכך גם עור של דג, אפילו דג טהור. בנוסף, העור חייב לעבור עיבוד מלא, ובתפילין ובספר תורה העיבוד צריך להיעשות לשמה.

בקצרה

• מותר: עור בהמה, חיה ועוף ממינים טהורים.
• גם עור של נבלה וטריפה ממין טהור כשר.
• פסול: עור של מין טמא, ועור דג אפילו טהור.
• עור שלא עובד פסול; מעבדים בעפצים, בסיד או בחומרים דומים.
• בתפילין ובספר תורה העיבוד צריך להיות לשמה.

רק ממינים טהורים

נפסק בשולחן ערוך שהקלף יהיה ״מעור בהמה חיה ועוף הטהורים״, ולא מעור בהמה, חיה ועוף טמאים (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף י״ב). כך גם לגבי ספר תורה (יורה דעה, סימן רע״א, סעיף א׳) וברמב״ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א׳, הלכה י׳).

המקור בגמרא (שבת ק״ח ע״א) הוא דרשה על המילה ״בפיך״ בפסוק שעוסק בתפילין (שמות י״ג, ט׳): התורה שבתפילין צריכה להיכתב ״מדבר המותר בפיך״, כלומר על עור של מין שמותר באכילה.

שלוש הקבוצות במקורות:

• בהמה — בעל חיים מבוית, כמו בקר וצאן (כבשים ועיזים).
• חיה — בעל חיים שאינו מבוית. השולחן ערוך מזכיר למשל עור של צבאים (יורה דעה, סימן רע״א, סעיף ד׳).
• עוף — הרמב״ם כותב במפורש שמותר לכתוב על עור עוף שעובד (פרק א׳, הלכה כ׳).

גם נבלה וטריפה

נבלה היא בעל חיים שמת בלי שחיטה כשרה, וטריפה היא בעל חיים שהיה בו פגם שבגללו אסור לאכול אותו. בשר כזה אסור באכילה, אבל עורו כשר לכתיבת סת״ם, כל עוד המין עצמו טהור. כך נפסק במפורש: ״אפילו מנבלה וטריפה שלהם״ (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף י״ב; יורה דעה, סימן רע״א, סעיף א׳). הגמרא (שבת ק״ח ע״א) מעלה את הקושיה מדוע עור נבלה וטריפה כשר, ומשיבה עליה.

לכן אין צורך שבעל החיים יישחט כדין. מה שקובע הוא המין, לא אופן מותו.

למה לא עור דג

עור דג פסול לכתיבה אפילו אם הדג טהור. הרמב״ם מנמק זאת בזוהמא, כלומר בשומניות ובלכלוך שבעור, שאינם נעלמים בעיבוד (פרק א׳, הלכה י׳). השולחן ערוך כותב בקיצור ״משום דנפיש זוהמיה״, כלומר משום שזוהמתו מרובה (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף י״ב).

העיבוד

עור גולמי אינו קלף. נפסק שהעור צריך להיות ״מעובד בעפצים או בסיד״ (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף ח׳), או בחומרים דומים ״שמכווצים העור ומחזיקין אותו״ (יורה דעה, סימן רע״א, סעיף ב׳). עפצים הם גידולים שנוצרים על עצים ומשמשים לעיבוד עורות. סת״ם שנכתבו על עור שלא עובד פסולים (רמב״ם, פרק א׳, הלכה י״ד).

עיבוד לשמה

בתפילין ובספר תורה העיבוד צריך להיעשות לשמה, כלומר לשם קדושת הפריט. טוב שהמעבד יאמר בפיו בתחילת העיבוד שהוא מעבד לשם תפילין או ספר תורה (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף ח׳; יורה דעה, סימן רע״א, סעיף א׳). אם עובד לשם מזוזה בלבד, הוא פסול לתפילין (שם, סעיף ח׳). לגבי מזוזה עצמה ההלכה שונה, ועל כך בעמוד מה פירוש ״לשמה״.

לגבי עיבוד בידי מי שאינו יהודי מביא השולחן ערוך מחלוקת: לדעת הרמב״ם פסול, ולדעת הרא״ש כשר אם יהודי עומד על גביו ומסייע. הרמ״א כותב שכך נוהגים, כלומר כדעת הרא״ש (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף ט׳).

קלף שלם

הקלף צריך להיות שלם, בלי נקבים שהדיו אינו עובר עליהם, כך שאות לא תיראה חלוקה לשתיים (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף י״ג).

מה זה אומר לקונה

את מין בעל החיים ואת אופן העיבוד אי אפשר לבדוק במבט על קלף מוגמר. הכשרות כאן נשענת על אמינות המעבד והסופר. לכן כדאי לשאול את הסופר מאיפה הקלף, מי עיבד אותו, והאם העיבוד נעשה לשמה ובפיקוח. בכל ספק הלכתי — שאלו רב.