ממה עשוי הדיו של סופר סת״ם?

סת״ם נכתבים בדיו שחור ועמיד. לפי השולחן ערוך הדיו כשר ״בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים״, ובלבד שהוא שחור. אות אחת שנכתבה בצבע אחר או בזהב פוסלת. הרמב״ם מתאר דיו העשוי מפיח של שמנים, ואילו המנהג הנפוץ בדורות האחרונים הוא דיו המורכב ממי עפצים, קנקנתום ושרף.

בקצרה

• הדיו חייב להיות שחור; כל צבע אחר, וגם זהב, פוסל.
• הדיו שמתאר הרמב״ם: פיח של שמנים, שרף ומעט דבש, שנשרים במי עפצים.
• דיו ממי עפצים וקנקנתום, שאינו נמחק, כשר.
• המנהג המקובל: עפצים, קנקנתום ושרף יחד.
• דיו שהאדים עם השנים — יש מחלוקת; הראו למגיה.

הדרישה העיקרית: דיו שחור

הרמב״ם מונה את הכתיבה בדיו בין הדברים שהם הלכה למשה מסיני בתפילין, כלומר הלכה שנמסרה בעל פה (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א׳, הלכה ג׳). לדבריו ההלכה באה ״למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק״, ומי שכתב אפילו אות אחת בצבע אחר או בזהב — פסל (שם, הלכה ה׳). כך נפסק גם בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף ג׳; יורה דעה, סימן רע״א, סעיף ו׳).

בספר קסת הסופר, ספר יסוד בהלכות סת״ם מאת רבי שלמה גנצפריד, מודגש שצריך להשגיח שהדיו יהיה ״שחורה בתכלית השחור״ (סימן ג׳, סעיף א׳).

הדיו שמתאר הרמב״ם

הרמב״ם (פרק א׳, הלכה ד׳) מתאר את הכנת הדיו המובחר:

1. אוספים פיח (עשן) של שמנים, זפת, שעווה וכדומה.
2. לשים אותו בשרף של עץ ובמעט דבש, עד שנעשה רקיקים, ומייבשים.
3. בשעת הכתיבה שורים אותו במי עפצים וכותבים.

דיו כזה ניתן למחיקה, והרמב״ם כותב שזה הדיו שמצווה מן המובחר לכתוב בו. מיד אחר כך הוא מוסיף שאם כתב ״במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק״, הכתב כשר. השולחן ערוך פוסק כך לגבי ספר תורה (יורה דעה, סימן רע״א, סעיף ו׳), והרמ״א כותב שלכתחילה טוב לעשות את הדיו מחומרים שבאים מן העץ.

עפצים הם גידולים שנוצרים על עצים. קנקנתום הוא חומר מינרלי שבספרי הפוסקים מתורגם ליידיש ״קופער וואסער״. שרף הוא שרף של עצים: הרמב״ם קורא לו ״שרף האילן״, ובמשנה ברורה ובקסת הסופר הוא נקרא קומא או קומוס, כלומר גומי.

הדיו המקובל היום

המשנה ברורה (סימן ל״ב, ס״ק ח׳) כותב שנוהגים היום לעשות את הדיו מתערובת של שלושתם — מי עפצים, קומוס וקנקנתום — ועל ידי בישול. לדבריו, דיו מפיח עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בקלות, ולכן אין נוהגים בו עכשיו. גם בקסת הסופר (סימן ג׳, סעיף א׳) נכתב שכך נוהגים עתה, אפילו לכתחילה.

עוד מביא המשנה ברורה בשם הגר״א שדיו העשוי ממי עפצים בלבד, בלי קומוס, או מקנקנתום בלבד — פסול אפילו בדיעבד. לכן לא כל דיו שחור מתאים לכתיבת סת״ם.

את המתכון המדויק, היחסים והבישול, כל סופר מכין או רוכש לפי מסורתו. העמוד הזה אינו מתכון.

האם הדיו צריך להיות לשמה

לא. המשנה ברורה (ס״ק ח׳) וקסת הסופר (סימן ג׳, סעיף ג׳) כותבים שאין צריך להכין את הדיו לשמה, בשונה מעיבוד הקלף ומהכתיבה עצמה.

דיו שהאדים או דהה עם השנים

דיו עלול לשנות את צבעו עם הזמן, ובשאלה הזו יש מחלוקת:

• בקסת הסופר (סימן ג׳, סעיף ב׳) נפסק שגם דיו שהיה שחור ואחר זמן האדים — פסול, והוא מוסיף ש״צריך להשגיח על זה במאוד כי שכיח טובא״.
• מנגד, בפתחי תשובה (יורה דעה, סימן רע״א, ס״ק י״ח) מובאת תשובת החתם סופר, שאם השינוי לאדמומית נובע מיושן, כדרכו של דיו, הספר כשר.

אותיות שנמחקו מעט, ותינוק שאינו חכם ולא טיפש עדיין יכול לקרוא אותן, מותר לחזק בקולמוס (אורח חיים, סימן ל״ב, סעיף כ״ז). בכל מקרה כזה ההכרעה שייכת למגיה, ובשאלה הלכתית — לרב.

ממה להיזהר

• כתב מוזהב או צבעוני על הקלף עצמו פוסל, גם אם הוא נראה מהודר.
• דיו דהוי או מתקלף הוא סיבה לבדיקה, לא לתיקון עצמי.
• שמירה — רטיבות וחום פוגעים בדיו. ראו אות שדהתה או נסדקה.